להירשם לקופת חולים דרך האינטרנט — תסכימו שזה עניין בסיסי. לא רק מבחינת השירות, אלא גם מבחינה כלכלית. כשקופת החולים יודעת שאנחנו יכולים לערוק למתחרים בלחיצת כפתור, היא מתאמצת לתת לנו יותר. תחרות היא שם המשחק, לא? הרי אם לממשלה הנוכחית יש תוכנית כלכלית, היא מדברת על הגברת התחרות. נכון? לא ממש. לפחות אם שואלים את ח"כ דוד אמסלם מהליכוד שמקדם הצעת חוק פרטית המבטלת את ההרשמה באינטרנט ומכריחה אותנו להגיע לדואר כדי למלא טופס.
"כלכליסט" חשף השבוע שלניסוח החוק היתה שותפה לאומית שירותי בריאות, המפסידה הגדולה בתחרות בין קופות החולים והקופה שבאופן היסטורי — ואולי גם עכשווי — מזוהה עם הליכוד. דברי ההסבר המצורפים לחוק אפילו לא מנסים להסתיר את מטרתו החצופה: להקשות על הצרכן כדי להפחית את מספר המעברים בין הקופות. הרי מי ילך לדואר באמצע יום עבודה כדי לעבור קופה? אמסלם הסביר שככה הקופות יוכלו לצמצם את הוצאות השיווק שלהן. בכך הוא חבר לקופות שטוענות כי ההוצאות האלו, שמגיעות לדבריהן למאות מיליוני שקלים, פוגעות באיכות השירות שהצרכן מקבל.
מה גורם לנציג ציבור לקדם חוק שפועל נגד שירות לאזרח ונגד ניצני התחרות בענף שיש בו רק ארבעה ספקים? זאת חידה. אבל חכו, יש עוד אחת: החוק הזה מצטרף לשרשרת פעולות של ח"כים מהליכוד נגד רפורמות שהקונצנזוס לגביהן הוא שהן יביאו להגברת התחרות.
ההסבר המשונה של חברי הכנסת
קחו לדוגמה את תחום הפנסיה, שבו הח"כים דוד ביטן ומיקי זוהר מהליכוד מתגייסים נגד האזרחים. השניים מקדמים צעד שצפוי להעלות את דמי הניהול שהאזרחים משלמים, כלומר להקטין את הפנסיה שתישאר לאזרחים כשיגיעו לגיל פרישה.
במשך עשרות שנים סוכני הפנסיה החזיקו בכפל תפקידים: הפחות מוכר — לתפעל את הפנסיה עבור המעסיק ולהעביר את התשלומים לעובדים; היותר מוכר — למכור פנסיה לעובדים. התוצאה: המעסיק היה בוחר סוכן שהציע לו מחיר נמוך על התפעול ובתמורה היה מרשה לו לשווק את הפנסיה לעובדיו; והעובדים בעצמם חשבו ש"זה מה שנותנים פה" ולא בדקו מה מציעים להם בקרנות אחרות. במילים אחרות: הסוכן היה עושה מחיר למעסיק כדי לעשות קופה על העובדים. בשנה שעברה אושרה רפורמה שהגבילה את סוכני הביטוח לתפקיד אחד — או תפעול או שיווק. רוב הסוכנים בחרו בשיווק, כי שם הכסף הגדול. אבל הבחירה הזו הותירה אותם עם בעיה: הרפורמה ניתקה אותם מהמעסיק שהעניק להם את הגישה לעובדים.
מי מקדם את ביטול הרפורמה? נכון — ביטן וזוהר, שבמקביל תוקף גם את רפורמת פנסיית ברירת המחדל, שקבעה כי יש להקים קרנות שיבטיחו לעובדים חלשים דמי ניהול נמוכים.
תחום נוסף שבו פועלים השניים נגד הציבור הוא התחרות על הזכות לחבר אתכם לטלוויזיה; תחרות המתנהלת בעיקר בין החברות HOT, yes, סלקום ופרטנר. לכל העוסקים בתחום ברור שבשביל תחרות אמיתית, כל החברות צריכות לשדר את כל ערוצי הספורט — המהווים שיקול משמעותי מאוד בבחירת ספק טלוויזיה רב־ערוצית. לכן הממשלה יזמה חוק שמחייב את ערוצי הספורט להתקשר עם כל חברות השידור. צעד הכרחי לתחרות? לא אם שואלים את הח"כים דוד אמסלם, ביטן וזוהר מהליכוד. השניים האחרונים תוקעים את הרפורמה בוועדת הכלכלה, למצהלות ערוצי הספורט והפלטפורמות שכן משדרות אותם. הם נתלים בהסבר משונה שלפיו הרפורמה תיתן לליגות בספרד, אנגליה וגרמניה את הכוח לקבוע את גובה דמי המינוי שמשלמים הישראלים. לא ברור מה ההיגיון שעומד מאחורי הטיעון הזה.
זהו רק מבחר קטן של חוקים מהעת האחרונה. נלווים להם אינסוף חוקים שהממשלה ייצרה לצורך תחזוקה עצמית — מהתקציב הדו־שנתי, דרך ההגבלות על ארגוני אופוזיציה ועד חוקים נגד חקירות ראש ממשלה. וואלה, רצון העם. אבל כאן מדובר בחוקים צרכניים בקונצנזוס, שעולים בקנה אחד עם תפיסת העולם של ראש הממשלה בנימין נתניהו, כפי שההיסטוריונים טוענים שיש לו. ובכל זאת, הליכוד שוב ושוב מתגייס לטובת גופים שמנצלים סביבה נטולת תחרות כדי לעשות קופה על הציבור.
מה לא עושים בשביל חברים?
אבל מה נלין על אמסלם, ביטן וזוהר, כשמלמד השיטה הוא נתניהו עצמו? הפעולה הראשונה שלו בממשלה הנוכחית היתה להרים טלפון למנכ"ל משרד התקשורת אבי ברגר, שהנהיג קו תקיף נגד בזק, ולפטר אותו לטובת מקורבו שלמה פילבר. בתוך שנתיים פילבר הושעה מתפקידו וחטף והתגבשה נגדו תשתית ראייתית להעמדה לדין, בטענה שהעמיד את משרד התקשורת של הציבור לרשות בזק של שאול אלוביץ', חברו הקרוב של נתניהו.
נתניהו גם קידם את מתווה הגז, כשהוא משתמש במועצה לביטחון לאומי (מל"ל) כדי לעקוף את הממונה על הגבלים עסקיים פרופ' דיויד גילה, שטען שהמתווה לא תחרותי. ראש המל"ל יוסי כהן, מי שסיפק את חוות הדעת הביטחונית־מדינית הרדודה והמכריעה, מונה לראש המוסד.
המתווה קבע מחיר גז כה גבוה, עד שמרבית יצרני החשמל הפרטיים אינם רוכשים ממונופול הגז אלא מהמתחרה אנרג'יאן, במחיר הנמוך ב־30%. האם דלק ונובל אנרג'י יורידו מחירים? למה להן. הממשלה הרשתה להן למכור לנו את הגז שלנו במחיר גבוה, שאותו נשלם דרך חשבון החשמל.
אי אפשר להתעלם מהעננה הפלילית שאופפת את המתווה. נסתפק רק באזכור העסקה שבה נרכשו ספינות שאינן מתאימות להגנה על אסדות, עבור אסדות שאינן קיימות — בלי מכרז. הנהנים מהעסקה הזאת הם תאגיד טיסנקרופ הגרמני, הנציג שלה מיקי גנור ופרקליטו דוד שמרון, שהוא גם בן דודו ופרקליטו של נתניהו וגם שותפו העסקי של שליחו המדיני של נתניהו — יצחק מלכו. נכתוב את זה ושוב לא נאמין.
קשה להשתחרר מהתחושה שנציגי מפלגת השלטון משרתים אינטרסים מסחריים וגורמים לנו לשלם יותר — ולקבל פחות.
הכתבה הועתקה מהאתר: https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3724769,00.html
