למן ימי “שיטת השקשוקה”, דרך ימי “העם דורש צדק חברתי” ועד ימי #שודהגז, אנו מרבים לשמוע על הטייקונים ועל בחישתם בפוליטיקה הישראלית כדי להשיג רווחים בדרכים מפוקפקות. הטייקונים הפכו לדמות שנואה בציבוריות שלנו, שם נרדף לכל מה שרע בכלכלה הישראלית.
במידה רבה, הביקורת על הרווחים הלא-כשרים של הטייקונים דרך בחישת ההון בשלטון ולהפך צודקת מאוד, גם היא אם לא מצביעה על שורש הבעיה: עצם קבלת הציבור את המעורבות ה”מיטיבה” של הפוליטיקאים ואת הרגולציה ה”נאורה” הכבדה, שאינה אלא פתח לשחיתות.
מכל מקום, תשומת הלב הרבה ניתנה לאותם בעלי הון שלא בצדק. גם אם הם עושים הון לעתים על חשבון האזרח, בעזרתם האדיבה של פוליטיקאים ורגולטורים, לרוב אין בדברים כדי להשפיע ישירות על חיינו. לעומתם יש גורמים אחרים, רבי עצמה עוד יותר, החולשים על חיי תושבי המדינה ומתמרנים אותם לצרכיהם; אלה האנשים היושבים על השיבר, המסוגלים לחסום את התחבורה, לסתום את דרכי הכניסה למדינה והיציאה ממנה, לשבש את האפשרות לשלוח חבילות ומכתבים ממקום למקום, לפגוע בחינוך הילדים ואף לפגוע בשירותים חיוניים כמו מים וחשמל.
כוונתי, כמובן, לטייקונים האמיתיים: ועדי העובדים המונופוליסטיים.
ההיסטוריה הרומנטית של ועדי העובדים
אי אז במאה ה-19, כשהחלה תרבות ארגוני העובדים והשביתות, העובדים לא נאבקו על חשבון האזרחים כי אם על חשבון בעלי המפעלים. למאבק הפועלים נוצרה אז תדמית רומנטית, של האזרח החלש מול מכונת הכסף החזקה, של דוד מול גולית. “פועלי כל העולם, התאחדו” הייתה סיסמה שדיברה אל ליבם של אנשים: העובדים הם חלשים ורבים, והדרך היחידה שבה יוכלו לגולייתים התאגידיים המרושעים, היא על-ידי התאחדות כאגרוף קמוץ.
כל זה הלך והשתנה ככל שנפתחו יותר ויותר שווקים לתחרות, בפרט לתחרות גלובלית. במהרה הבינו העובדים שלהיאבק במעסיקים זו ירייה עצמית ברגל, אם לא בראש: פגיעה בעסק מתגלגלת בסופו של דבר לפגיעה בעובדים עצמם, ולמעסיק אין “קופת פלאים” שעל חשבונה הוא יכול לצ’פר את העובדים. ומן העבר השני, לעובדים נפתחה דרך פשוטה לשפר את תנאיהם: בכל שלב שבו הם מרגישים שהם “מנוצלים” ושניתן לשלם להם יותר על עבודתם, הם מחפשים מקום עבודה חלופי שיכול לתת להם עבודה משתלמת יותר או מספקת יותר. בעלי ההון החלו מתחרים על העובדים הטובים, ותנאי העובדים החלו משתפרים בזכות אותה תחרות, ובזכות הצמיחה הכלכלית.
התהליך הזה התרחש באופן גלובלי, בכל מדינה ובכל משק, מלבד משק מרכזי אחד, שאליו התחרות לא פלשה: המגזר הציבורי. כאן, בתחום הבריאות ובתחום החינוך, בנמלי הים ובנמלי התעופה, באוטובוסים וברכבות, בתעשייה הצבאית ובדואר, במקורות ובחברת החשמל – בכל אלה גילו ועדי העובדים שהכוח הנמצא בידיהם הוא בלתי מוגבל כמעט: אם עובדי חברת הונדה ישבתו, אנשים פשוט יתחילו לקנות מיצובישי, וכך העובדים יפגעו רק בחברה שלהם-עצמם, שמעתה יהיו לה פחות רווחים וממילא פחות כסף לחלק לעובדים; אבל כשעובדי חברת החשמל שובתים, אין לציבור חברת חשמל חלופית, ואילו הכיסים של המדינה יכולים להיות עמוקים מאוד – על חשבון הציבור שאנוס לתרום לעובדים מכספו, דרך תשלומי המסים והגירעון המעמיק.
טייקוני הוועדים
וכך אנו שבויים בידיהם של טייקוני הוועדים. אלה כבר מזמן לא הדוד מול הגולית. בדיוק להפך: הם הגולייתים הבודדים, המצליחים להתעלל בציבור ענק הנתון לחסדיהם, ולגבות מחיר שמן על שירות גרוע.
רק לאחרונה נתבשרנו שעובדי נמל אשדוד יקבלו בונוס של 25 אלף שקלים לעובד, בעקבות ההסכם הקיבוצי שחתמו איתם (לאחר שביתות ושאר איומים, כמובן). הכסף, אגב, מתחלק בדיוק כאשר עובדי הנמל משבשים את העבודות במחאה על הקמת נמל פרטי מתחרה, דבר שהגיע לבית הדין לעבודה שאסר על העובדים לנהוג כך (שום דבר חדש: כזכור, גם במאי האחרון פרצה שביתת פתע פראית בנמלי אשדוד וחיפה). אבל בכך לא תמה החרפה: בשנים עברו הכסף חולק לעובדים על-ידי הוועד, מה שגרם לפי השמועות לכך שמקורבים קיבלו יותר ואויבים פוליטיים קיבלו פחות; כעת ההנהלה לקחה לידיה את חלוקת הבונוס, והוועד פתח במחאה חריפה, שאליה הצטרפה גם ההסתדרות. יו”ר איגוד עובדי התחבורה בהסתדרות, אבי אדרי, כינה את ההחלטה “ניסיון נפסד ונואל לערער את מערכת יחסי העבודה הקיבוציים בנמל”, והוסיף כי זהו “המשך ישיר לגישתה הכוחנית והלעומתית של ההנהלה כלפי עובדי הנמל”.
ועוד חדשות מהשבוע: ביום ראשון השבית ועד עובדי הרכבת מספר תחנות וקווים ברחבי הארץ והביא לביטולן של 39 נסיעות רכבת ולפגיעה בלמעלה מ-25 אלף נוסעים, ובמקרים מסוימים אף הורידו נוסעים מהרכבת. השבתת הפתע באה במחאה על ניוד עשרות עובדים ממוסך לוד לבאר שבע. כפרס על השביתה, התבשרנו, יקבל כל עובד פיצויים בסך של 5,000 ₪ והחזרי נסיעות מפליגים.
שביתות, שביתות איטלקיות וסתם איומים
הנה כי כן, ועדי העובדים המונופוליסטיים מגלמים את תמצית הקונספט של “החטא ושכרו”: התעלל בציבור – קבל בונוס. פשעת? הרווחת!
בעוד בשוק החופשי צריכים המוכרים להתחרות על לבו של הצרכן, והם מרוויחים ככל שהם עוזרים לצרכן להרוויח, דבר מזה לא קיים אצל ועדי העובדים המונופוליסטיים. אצלם, המשוואה הפוכה: ככל שאתה דופק יותר את הציבור, כך אתה מרוויח יותר.
ומה יותר דופק את הציבור ועוזר לוועד מאשר שביתות? כל ועדי העובדים המונופוליסטיים מכירים את הנשק הזה. העובדות ידועות אבל נזכיר חלק מהן: ב-2013 ניהלו עובדי הרכבת שביתה איטלקית שבמסגרתה נהגים לא איפשרו יציאה של רכבות מהמוסכים ולא דאגו למילוי דלק בקטרים, נהגי רכבות המשא עבדו באופן איטי במיוחד ועוד. זאת במקביל להשעייתה של ראש הוועד דאז, גילה אדרעי, לאחר שזו איימה על עובד כדי שיישמע להוראות ועד העובדים ויוציא חוות דעת שתביא לעצירת חלק מעבודות תחזוקת הרכבות במתחם לוד.
ב-2010 איים ועד עובדי מקורות בהשבתה עקב דרישת האוצר להוריד את מחיר המים במתקן ההתפלה באשדוד; “אם אלעזרא (יו”ר ועד העובדים) רוצה לסגור את המים בברז בגלל שמחיר המים לא מוצא חן בעיניו, זאת חוצפה יותר גרועה מכל מה שראינו בעבר בוועד עובדים כלשהו”, אמר אז גורם בכיר באוצר. ב-2012 נחתם הסכם קיבוצי עם עובדי חברת מקורות, ובכלל זה פרישה של 200 עובדים בתנאים מיטיבים ומענק של 8,000 שקל לכל עובד.
גם הרופאים יודעים להשתמש בשביתות, על גבם של המטופלים. ההסתדרות הרפואית ניהלה בשנת 2000 שביתה בת 120 יום, שבסופה נחתם הסכם ובו התחייבות שלא לשבות 10 שנים. משעברו 10 השנים פרצה ב-2011 שוב שביתה, הפעם בת 158 יום. בסיומה, שוב השיגו הרופאים תנאים מפליגים.
את השביתה האיטלקית של חברת החשמל בעיצומה של הסופה בראשית החורף כולנו זוכרים לרעה, והיא לא הייתה הראשונה. אלא שוועד עובדי חברת החשמל יודע כלל גדול: “יש פתגם שאוהבים לצטט בוועד של חברת החשמל”, כתבה ורד קלנר בגלובס: “מספיק להראות את החגורה, לא צריך להרביץ. עוד מימיו של אוברקוביץ’, ובעיקר בזכותו, נוצרה לעובדי חברת החשמל תדמית של מי שלא כדאי להתעסק איתם, כי הם מסוגלים לשתק לא חצי מדינה, אלא מדינה שלמה”. ואכן, השבתות חשמל גדולות אינן דבר שכיח בכלל; מבחינת ועד העובדים מספיק באמת רק להראות את החגורה, מקסימום להשבית את השירות כאן או שם, לשבות באופן איטלקי מדי פעם, והמסר מועבר באופן חד מספיק.
גם ארגוני המורים, שבעבר נהגו באופן מסורתי להשבית את הלימודים בתחילת השנה, החלו לצמצם בשביתות, כאשר מבחינתם מספיק הכוח המרומז שבשביתה. עם זאת ברור שאם מישהו יעז חלילה להזיז את הגבינה שלהם, לבטל את הקביעויות או חלילה לצמצם את החופשות, כי אז שוב יסער העולם ושוב יישארו התלמידים בבית, וההורים יצטרכו למצוא סידור כלשהו עבורם.
ולא שכחנו את השביתה הגדולה בדואר, שבמסגרתה שבת הדואר הנע ויישובים רבים נותקו מכל שירותי דואר בסיסיים, בתוספת עיצומים רבים אחרים שננקטו. השביתה הסתיימה, כרגיל, בהישגים נוספים לוועד העובדים, שביסס את מעמדו על חשבון שאר אזרחי המדינה.
הון שלטון
שביתות, אם כן, הן דרך המלך בניצול הציבור בידי טייקוני ועדי העובדים. אבל זו לא השיטה היחידה; שיטה אחרת היא השיטה הפוליטית. ועדי העובדים פוקדים עובדים רבים למפלגות הגדולות, וכך מקבלים קבוצת לחץ עצומה, עם אינטרסים צרים מאוד, ויכולת להרים את קרנם של מועמדים או להשפיל אותם. בבחירות לראשות מפלגת העבודה ב-2013 הסתכסכה שלי יחימוביץ’ עם אלון חסן, אז יו”ר ועד עובדי נמל אשדוד, משום שראתה בו אדם מושחת ופרזנטור רע של העבודה המאורגנת בישראל. בתגובה הכריז עליה חסן מסע צלב באמצעות אנשיו במפלגה, ולאחר ההפסד שלה הוציא סטטוס ניצחון: “לכל החברים היקרים שבת שלום. המשימה בוצעה על הצד הטוב ביותר. סוף שבוע נפלא”. גם בליכוד לא נרתע חסן מלפעול, ואיים במפורש על שר התחבורה ישראל כץ: “ניפגש בפריימריז“. דוגמה לפוליטיקאי שנענש בידי ועד העובדים ניתן לראות אצל גדליה גל מהעבודה, שבעקבות התעקשותו (ב-1996) לקדם ייצור חשמל פרטי הוכרז עליו מבצע חיסול פוליטי בידי ועד עובדי חברת החשמל – ואכן, בפריימריז הבאים הצליח המהלך וגל לא נבחר לכהונה נוספת.
שם דבר קנתה לה התעשייה האווירית, שבראש ועד העובדים שלה עמד החל ב-1993 ח”כ חיים כץ מהליכוד, ועשה זאת גם במקביל להיותו יו”ר ועדת עבודה ורווחה. כוחו של חיים כץ והוועד שלו בליכוד הוא אדיר; על פי ההערכות הוא פקד כ-7,000 עובדים לליכוד, חיילים ממושמעים המקבלים רשימות חיסול ומבצעים. ב-2009 הביא אותם באוטובוסים במהלך שעות העבודה, וב-2014 הוציא אותם שוב, בניגוד להוראות, הפעם באמצעות רכבי ליסינג במקום באוטובוסים המושמצים. אבל לא רק התעשייה האווירית: גם פנחס עידן מוועד עובדי רשות שדות התעופה (שגם ככה לא חסרים לו קשרים מצוינים בליכוד, והשפעה גדולה על שר התחבורה ישראל כץ) פקד רבים, ואיתו ועדי עובדים רבים נוספים הצטרפו לחגיגה.
ועוד: ב-2012 הצהירו ועדי העובדים בדרום (מפעלי ים המלח, הברום, כי”ל ועוד) שהם יתארגנו כדי למנוע את בחירתו של יובל שטייניץ בפריימריס, משום שעלה על דעתו לבטל את החוק לעידוד השקעות הון, שהוא שם אחר לחוק שהמדינה מעניקה במסגרתו כספים ייחודיים למפעלים מסוימים.
בכתבה של גיא רולניק ניתן למצוא תיאור של פוליטיקאים המסבירים מדוע יציאה של פוליטיקאי נגד ועדי עובדים היא בגדר התאבדות פוליטית. “הוועד של רשות שדות התעופה, כמו רוב הוועדים הגדולים במגזר הציבורי ובמגזר הפרטי – במונופולים, בעיריות, בתעשיות הביטחוניות, בפיננסים ובקרוב בתקשורת ובביטוח – קורא את המפה, ולכן ממהר לפקוד לפחות 1,000 חברים לכל מפלגת פרייימריז שיש לה מהלכים אפשריים בשלטון. עבורם, לפקוד מספר כזה של אנשים זו משימה פשוטה, משום שיש להם משאבים ארגוניים ובעיקר אינטרס חזק. מדובר בקרב על שמירת הפרנסה. לכן, חברי הוועד יפקדו את העובדים ואת בני משפחותיהם. מאחר שהם מודעים לעומק האינטרס, הם יגיעו ביום ההצבעה כדי להצביע באחוזים גבוהים ומרשימים יותר מכל ציבור אחר שמגיע ממניעים אידיאולוגיים. מעבר לכך, משום שהאינטרס המחבר את חברי הקבוצה כל כך מוגדר ומובהק, הם יהיו ממושמעים מאוד בהצבעתם ויצייתו לראש הוועד, שיחליט את מי מתגמלים ובמי נוקמים”, אומר ח”כ המרואיין לכתבה, בעילום שמו כמובן.
שכר, בונוסים וקביעות
מנופי הלחץ הללו מתורגמים כמובן להטבות רבות במיוחד. די להזכיר את אלופי השכר במשק, הלוא הם עובדי נמל אשדוד עם שכר חודשי ממוצע של 28,716 שקל, וקרוב אליהם את עובדי חברת החשמל ועובדי התעשייה האווירית, עם משכורות גבוהות במיוחד, שלא לדבר על בונוסים לרוב.
השכר הגבוה, שניתן בלי שום קשר לביצועים, תלוי אך ורק בלחצים של ועדי העובדים. בבדיקות בינלאומיות נמצא שהוא גבוה בצורה חריגה, וזה רק חלק מהסיפור. חלק אחר הוא מוסד הקביעות, מוסד שאינו קיים בשום שוק תחרותי שהוא. כך אנו מקבלים עובדים צעירים ורעבים, הלהוטים לצבור כמה שיותר ותק כדי שיצליחו לקבל את הקביעות, ומרגע שקיבלו את הקביעות המיוחלת – הם יכולים לנוח ולא לעשות כלום. זה מתבטא בשירות גרוע, בתורים ארוכים, ובעוד ועוד תפקוד קלוקל שעליו אנחנו משלמים כמובן הון. תאמרו, גם עובד עם קביעות ניתן לפטר, לאחר פרוצדורה מיוחדת – אבל זה בדיוק העניין, הפרוצדורה הזו כוללת הסכמה של ועד העובדים, דהיינו מתן כוח נוסף לוועדים.
כוח אחר של הוועדים, שוב על חשבון היעילות, הוא מניעה של העברת עובדים מאזור לאזור ומתפקיד לתפקיד. כך לא תוקנו התקלות בהפסקת החשמל של תחילת החורף, מכיון שהוועד מנע שינוע עובדים מאזור לאזור; כך הושבתה הרכבת ובלבד שלא יועברו עובדים ממסוף למסוף; כך נמנעת כל התייעלות בדואר כיון שוועד העובדים אינו מאפשר גמישות בהעסקה בהתאם לתנאים המשתנים.
ולא רק קביעות: גם תגמול על פי ותק בלבד, ולא על פי ביצועים הוא נורמה קלוקלת המתאפשרת רק במגזר הציבורי, שבו ניתן כמדומה לבזבז את כספי הציבור על מערכת בינונית במקרה הטוב, ובלבד שהעובדים ייהנו מ”יציבות”. כך מקבלים במערכות השונות, כמו מערכת החינוך, מורה מצטיין המקבל שכר זעום, ולצדו מורה בינוני המקבל שכר שמן, רק משום שזה צבר ותק ושעות השתלמות וזה החל את דרכו לא מזמן. המערכת הזו, למותר לציין, משרתת את השׂבעים הבינוניים, ופוגעת במצטיינים – שהיו יכולים לקבל תגמול בהתאם לתרומתם.
נפוטיזם ושחיתות
משביתים את הכלכלה הישראלית; נמל אשדוד. צילום: יצחק הררי, פלאש 90
בצורה אופיינית, כל אותה התנהלות רוויית הון-שלטון פותחת פתח עצום לשחיתות ולסיאוב. תופעת הנפוטיזם ידועה ונפוצה בכל מקום שבו חולש ועד עובדים מונופוליסטי, אם זה בנמלים או בחברת החשמל; ושחיתות העולה לכדי פלילים גם היא לא חסרה. די להזכיר את אלון חסן שנעצר בשנה שעברה בעבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים, סחיטה באיומים, קבלת דבר במרמה והלבנת הון – בזכות היכולת שלו לקדם בעזרת הנמל את עסקיו הפרטיים, ולשווק לנמל את החומרים שהוא עצמו ייבא.
תוזכר גם המלצת המשטרה להעמיד לדין את מזכ”ל הסתדרות המורים, יוסי וסרמן, בעבירות שוחד. על פי החשד הוא ובכירים נוספים לקחו שוחד מבעלת סוכנות נסיעות פרטית, המספקת שירותי תיירות להסתדרות המורים. בתמורה לשוחד, דאגו להמשך העסקתה של הסוכנות כספקית השירותים להסתדרות; המזכ”ל לפניו, אברהם בן-שבת, הורשע גם הוא בקבלת שוחד ונגזרו עליו שישה חודשי עבודות שירות. ומקרים כאלו ואחרים לא חסרים.
לצאת מזרועות הטייקונים
המאבק בטייקוני הוועדים אינו קל. השליטה שלהם במשק, וחמור מכך – בכנסת ובפוליטיקה, גבוהה במיוחד. אבל לא נוכל לצאת ידי חובה בלהפטיר “ככה זה” ולהמשיך בחיינו. חלק מהותי מכוחם של ועדי העובדים מבוסס על האמפתיה שלנו כלפיהם. במקום “ועדי עובדים” מדברים על “העובדים”, וכאן אנחנו מדמיינים אנשים קשי יום הפועלים במסירות לטובתנו, בין אם זה בתיקון תקלות חשמל או בהוראה או ברפואה. אבל עלינו להתנער מן התמונה הזו, שאותה מנצלים הוועדים כדי להמשיך לעשוק אותנו.
העובדים המצטיינים, עלינו לזכור, הם לא אלה שוועדי העובדים מנסים לשמור עליהם. להפך, הוועדים מנסים למנוע כל מערכת שתנטוש את התגמולים לפי ותק ואת הקביעות ותתגמל לפי ביצועים. ועדי העובדים כבר מזמן אינם דוד מול גולית. עלינו לזכור שהם הגולית עצמו.
כאשר הפוליטיקאים יבינו שאהדת הציבור כבר אינה נתונה לוועדי העובדים; כאשר הוועדים יוכרו כגורמים הרועצים ורוצצים את האזרחים כדי למלא את כיסם ולהאדיר את השפעתם הפוליטית; כאשר תתקבל הסכמה ציבורית שוועדי העובדים המונופוליסטיים הם הם הטייקונים האמיתיים – או אז יהיה קל יותר לפוליטיקאים לפנות נגד הוועדים, לשנות את חוקי העבודה המגבילים את כוחו של המעביד להתמודד מול השבתות ולהוציא לתחרות חופשית כמה שיותר תחומים שעדיין נמצאים כעת בשליטתם המונופוליסטית של הוועדים. ואם אתם רוצים לתרום לתהליך הזה, שיתוף הכתבה הזו ודומיה, ויציאה נגד תרבות הסחטנות של הוועדים המונופוליסטיים, יכולים להיות התחלה טובה.
