ועד עובדי הרכבת בראשות גילה אדרעי הצטייר השבוע כילד הרע של יחסי העבודה במשק. לאחר המרור שהאכילו את תושבי המדינה הימרו ראשי ועד העובדים את פיו של בית המשפט, הפרו צווים וחויבו בקנסות לא כבדים מדי. מצבה של רכבת ישראל, המיועדת להיות כלי התחבורה הציבורית הגדול והחשוב ביותר במשק, מדאיג: הוועד המיליטנטי אינו לוחם על שכר ועל זכויות עובדים מהסוג המוכר: העובדים מתנגדים לשינוי שיטת ההתנהלות של הרכבת ומבנה החברה ולמעבר למערכות מודרניות יותר.
אם לא שמענו עד כה על הוועד הקטן יחסית, הרי זה רק משום שרכבת ישראל היתה במשך שנים רבות שירות מנוון ושולי. דווקא ההשקעות הגדולות והניסיונות להפוך אותה לשירות תשתית מרכזי עוררו את הוועד הרדום מרבצו, הקנו לו עמדת כוח והפנו אליו את תשומת לב הציבור. אם עשרות אלפי אנשים תלויים ברכבת לפרנסתם, אפשר לאיים, לשבות, ולהשתולל ככנופיית פורעי חוק. אבל השיטה אינה מקורית ובוודאי שאינה חדשה.
ועד עובדי הרכבת העתיק את שיטות הפעולה הפרועות שלו מוועדים אחרים שכבר לימדו את מנהליהם ואת הציבור את נחת זרועם, ולכן איננו שומעים על מעלליהם. אבל ועד עובדי הרכבת אינו אלא חלק ממועדון הוועדים החזקים, שעמו נמנים עובדי חברת החשמל, עובדי הנמלים, רשות שדות התעופה ואחרים. עניינם של הוועדים החזקים אינו מצטמצם בשמירת זכויות העובדים. אלה מובנים מאליהם. הישגיהם הגדולים הם בטרפוד כל תוכנית התייעלות, שינוי אירגוני או הפרטה שעשויים לצמצם את כוחם.
הנזקים הנגרמים למשק מניפוח המנגנונים, מעיוות מערכי הניהול ומעיכוב תוכניות פיתוח עקב שלטון הוועדים הגדולים נאמדים במיליארדי שקלים בשנה: יותר מכל תספורת בשוק ההון או גביע קוטג‘ במחיר מופקע. את המחיר הזה משלמים כולנו, במחירי חשמל הגבוהים בכ10%- מהמחיר שניתן היה לקבל לו חברת החשמל לא העסיקה 2,000
עובדים שאינם תורמים דבר ובמסים ובאגרות לגופים ממשלתיים.
זכות ההתארגנות של עובדים היא זכות יסוד שאין לערער אליה, ולוועדי עובדים הראויים לשמם יש תרומה גדולה ליחסי עבודה הוגנים ולחברה מתוקנת. אבל ועדים "חזקים“ דוגמת הרכבת, הנמלים וחברת החשמל הם גידולים סרטניים המכריתים כל תקווה לצדק חברתי וכלכלי.
הכתבה הועתקה מהאתר: https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/16/ART2/337/671.html
